סבא ראובן ניסים

סבי ראובן (עבדולרמון) יליד 1920
מקום הולדתו : פרס/איראן בעיר משהד
הוריו : אהרון וסרויה {צביה}
סבו : ראובן
אבי סבו : משה

· סבי ראובן – חמישי מתוך שישה ילדים
· הבכור – משיח (לטפלו)
· השנייה – דבורה -דודה אמה
· השלישית - (ביביג'ון) – אמא של אירנדוך
· הרביעית - (מרבורי) -אמא של כורש
· החמישי – ראובן (אבדולרמון) – סבא ראובן
· השישית – דינה (גולנדון) - הדודה מניו יורק

ראשית דבר

ראובן בנם החמישי של אהרון וסרויה, נכדו של ראובן (שעל שמו נקרא) ונינו של משה שעליו מספרים שהיה בן יחיד לאימו האלמנה ...
והסיפור בקיצור: הימים ימי הקולונייה הבריטית, מתנגדי המשטר רוצחים חיילי משמר בריטים. אביו של משה (שעדיין לא נולד) ונקרא משה מוסר לידי הבריטים את שמות הרוצחים, אך משלם על כך בחייו. הבריטים אסירי התודה גומלים לו לעובר שעדיין בבטן אימו ע"י מתן הבטחת הכנסה לכל ימי חייו ונתינות בריטית .אך כל זאת בתנאי שלא תינשא שנית.

ראובן, (סבו של סבי) שהיה איש אמיד ומכובד, חלק את ביתו עם אשתו ובנו אהרון, כלתו סרויה ושלושת ילדיהם.
אהרון, שהיה גם הוא כאביו איש עסקים וסוחר באבנים טובות , הירבה בנסיעות ונעדר ימים רבים מביתו.
מאחד ממסעותיו הרבים להודו התמהמה לשוב, גם במונחים של אותם הימים !
אביו ראובן שאצלו גרו פרס את חסותו עליהם והפך להיות תחליף של אב לשלושת נכדיו ובעיקר טיפח את נכדו משיח (לוטפלו) שהיה גם הבכור וגם בן זכר.

הכלה סרויה הייתה אסירת תודה וטיפלה בילדייה וכן בחמה וחמותה
כשהבעל אהרון לא שב ,ויש אומרים כי הקים משפחה נוספת במקום שבתו בהודו, החליטה סרויה שעליה לדבר אם בעלה ולנסות להשיבו אליה. מאחר ולא ידעה קרוא וכתוב ולא יכלה לכתוב לבעלה, שלחה את ביתה ל"חדר" ללמוד (הבנות באותם ימים לא נשלחו לביה"ס) קרוא וכתוב ועד מהרה הצליחה בעזרת ביתה לכתוב את אשר עם ליבה לבעלה.
הבן הבכור משיח (לטפלו) הגיע לפרקו, וברוח אותם הימים שודך לבת משפחה מכובדת ואמידה.
הבן הבין שאם לא יסע בעצמו להחזיר את האב הבייתה לא יהיה האב נוכח בחתונת בנו בכורו !!!
וכך נסע ואמנם החזיר את אביו.
במשך כמה השנים הבאות נולדו לזוג אהרון וסרויה עוד שלושה ילדים קטנים (בהפרש של כ-12-15 שנה)
שתי בנות ובן זכר הלוא הוא סבי ראובן : ילד ג'ינג'י ,אתלט, רגיש, טוב-לב, נבון, אמיץ, חזק וביישן.
הוא נקשר לאחיותו הצעירות בנות גילו ועם דינה (גולנדון) שמר על קשר חם עד יומו האחרון, ולמרות שלא התראו שנים רבות נשמר הקשר החם.

המשפחה גרה בשכונה יהודית בעיר משהד שבאירן. מספרים שראשית ההתישבות היהודית בעיר נזקפת לזכותו של השאה שהעביר את אוצר המלך לעיר משהד ומי אם לא היה איש הכספים, כמובן יהודי. המלך ציווה על אנשי הכספים ובני משפחותיהם לעבור למשהד והיהודי ביקש לצרף את השוחט ואת הרופא ואת המורה וכו' וכו' עד שצבר 10 משפחות למניין. וזה הגרעין שממנו התפתחה יהדות משהד.

ברבות הימים השתנה יחס השלטון ליהודים והם נאנסו להמיר את דתם ונקראו "ג'דידים" – מוסלמים חדשים, וסבלו מיחס נחות ורדיפות. היהודים שהיום ידועים כ"אנוסי משהד" הפכו למריאת עין למוסלמים, אך שמרו על יהדותם בסתר. למעשה הם ניהלו חיים כפולים, כלפי חוץ התנהגו , ונראו כמוסלמים: נתנו שמות מוסלמיים לילדיהם אך שם שני יהודי, קנו בשר לא כשר וזרקו אותו למאכל לכלבים ושחטו שחיטה כשרה בסתר. את הבשר העבירו הנשים תחת מעטה הבגדים שלפי המסורת האיסלמית כיסה את כל הגוף. בשבתות וחגים נאלצו להשאיר את החנויות פתוחות אך השאירו ילדים וענו למי ששאל שאבא יצא ותכף יחזור. בכדי למנוע נישואי תערובת "אירסו" את התינוקות מיד עם היוולדם. הנשים קיימו את מצוות הטבילה במקוואות שנבנו בסתר במרתפים קרים, ולעיתים היו צריכות לשבור את שכבת הקרח כדי לטבול במים הקפואים. אפיית המצות בפסח נעשתה בלילה אחרי שהילדים נרדמו, שמא יספר אחד הילדים שלא במתכוון !!

הבנים שנשלחו ללימודים בבתי ספר ממשלתים נאלצו ללמוד גם שעורי דת. אך במקביל למדו גם ב"חדר" יהדות.





View מפת משפחה in a larger map






ראובן הילד אהב מאד ספורט והיה בולט בכשרונו זה עד סוף ימיו. סיפוריו על ה"פירמידות" שהוא עמד בראשן סופרו לילדיו ולנכדיו בפרטי פרטים.
הסיפורים ! הזיכרון ! וכושר הביטוי ! לימים יספר מזכרונו כילד קטן בביתו במשהד, לילדיו ולנכדיו. סיפורים וזכרונות ילדות שמלווים בתיאורים מפורטים עד לרמת הדוגמא על השטיח שכיסה את החדר ,או ריח הנקניקים התלויים במרתף הבית, ועוד ועוד . וכולנו נושאים את הריחות והטעמים המראות והתחושות כאילו היינו גם אנחנו שם איתו וחווינו את התקופה.

אביו שחזר לחיק משפחתו לא נשאר להנות ולראות את ילדיו גדלים. הוא חלה ונפטר כעשר שנים אחרי שובו.
הוא השאיר אחריו שלושה ילדים בוגרים ושלושה ילדים קטנים בני כ-5-10 שנים.

הסב שעדיין היה בחיים מסר את ניהול המשפחה לידי נכדו משיח (לטפלו) שכבר היה נשוי ובעל משפחה. בימים ההם נהוג היה שהבן הבכור מקבל את הירושה המשפחתית והוא וזוגתו אחראים לטיפול בהורים המבוגרים ובילדי המשפחה. הוא מיהר לשדך חתנים לאחיותיו הבוגרות.

הימים ימים קשים ליהודים, המהפכה ברוסיה הסבה קשיים כלכליים לאוכלוסיית אירן בכלל ולהיהודים הסוחרים בפרט, וכתמיד במצבי לחץ הופנה הכעס אל היהודים העשירים והג'דידים נרדפו.
חלקם מצא את דרכו לירושלים במסווה המסע ל"מכה" ולמקומות הקדושים למוסלמים בירושלים. ורבים לא חזרו,
ואף שלחו מסר לאחיהם במשהד וסיפרו על ארץ הקודש.
וכך בשנת 1935 התארגנה גם אחותו הבוגרת של סבי, דבורה, שכבר הייתה נשואה ובעלת משפחה לעלייה לארץ הקודש. הם צרפו אליהם את האח הצעיר ראובן שבימים אלו היה כבן 15 שנה. המשפחה יצאה לדרך יחד עם קבוצה לא קטנה של יהודים בני משהד.
הם שילמו לנהג שיסיע אותם והתציידו בתעודות מזויפות. הם עברו בדרכם בטהרן והמשיכו דרך עירק וסוריה עד למעבר הגבול לישראל . שם באישון לילה עצר הנהג את הרכב הוריד את נוסעיו ואת מטלטליהם, והודיע עד כאן אני מגיע, אתם המשיכו דרככם ברגל לכיוון האורות , והצביע על אורות מרצדים באופק. שם אמר להם ישנו קיבוץ, ושם יעזרו לכם ! הם צעדו כל הלילה גברים נשים וילדים בדרכים חשוכות ולא מוכרות, לפנות בוקר פגשו איכר ערבי ושאלו אותו היכן הקיבוץ? הערבי הערים אליהם לקח מהם את התעודות וביקש כסף עבור שירותיו ונעלם עם שללו. יתרה מזאת הוא הלשין עליהם לשלטונות הבריטים שעד מהרה הגיעו ועצרו את העולים הבילתי ליגאלים. הם נלקחו לבית המעצר בראש פינה (אולי צפת ?) ושם הוחזקו כחודש ימים ,ושוב הועברו הפעם לבית לחם. קרוב משפחה ששמע על העצורים הגיע ושיחרר אותם בהתחייבות שתוך שבועיים אליהם לעזוב את הארץ.
המשפחה שמנתה אז 7 נפשות עברה להתגורר בביתו של קרוב המשפחה בירושליים, אך הצפיפות הייתה גדולה ולאחר תקופה קצרה שוב נדדו והפעם לתל-אביב. העיר הייתה אז בתנופת התפתחות וניתן היה למצוא בה עבודה, אם היית מוכן להתפשר ולעבוד שעות ארוכות בעבודה קשה בתמורה לשכר זעום.
המשפחה שראובן הנער עדיין מסופח אליהם התמקמו כמו רבים אחרים בשכונת "פחונים", עבדו בעבודות מזדמנות והתאקלמו לאט לאט בהוואי החיים החדשים. מאוחר יותר עברו לגור "בשכונת שבזי" בת"א.
הימים ימי מלחמת העולם השנייה והבריטים מגייסים ישראלים לעבוד בשמירה, ראובן התגייס גם הוא ועבד כ"גפיר"-שומר.
הזמן עבר וראובן שהפך לבחור בעל "ידי-זהב" פתח יחד עם חברו חנות לתיקון אופניים (כלי התחבורה העיקרי באותם ימים).
בערך באותה תקופה הכיר את סבתי אשתו לעתיד "עליזה קנדוף" בתם הבכורה של ניסים וברכה קנדוף שהוריה עלו מבוכרה אך היא וכל אחיה ואחיותיה נולדו בארץ ישראל. אביה שהיה מוכשר בכל אשר עשה בנה במו ידיו בניין בן שלוש קומות בשכונת שפירא בת"א שלימים אחרי מותו פירנס את אישתו ואת ילדיו.
הזוג התחתן על גג בניין בת"א ולכל דאגו המשפחות כנהוג בזמן ההוא. קהילת יהודי משהד המשיכו את המסורת שנשרשה בגולה של התבדלות ושמירה על הקשרים התוך קהילתיים ועד היום הם נחשבים כשונים מכלל יהודי אירן, חיים בקבוצות סגורות ומתחתנים בתוך הקהילה. את סבתי קיבלו ואהבו למרות שהייתה, כדבריהם: לא משלנו...
בעקבות הקמת ענף היהלומים בארץ, בנתניה, ובעקבות התמריצים שנתנה הממשלה לרוכשי המקצוע, עברו בני הזוג ראובן ואישתו הטרייה מת"א לנתניה. שם שכרו חדר בדירה בשכונת בן-ציון ושם גם נולדו להם 3 ילדים.
עם הזמן רכשו בית דו-משפחתי קטן על דונם אדמה בשיכון ותיקים מזרחית לנתניה, ושם נולדו עוד שתי בנות כשאחת מהן היא אימי גילה (ניסים) מאיירס.
המשפחה כללה פרט להורים את: צביה (ניסים) עזיז - הבכורה שנקראה על שם סבתה
אהרון ניסים - השני שנקרא על שם סבו
חמדה (ניסים) מושקטל - השלישית
גילה (ניסים) מאיירס - הרביעית
דליה (ניסים) נבון - החמישית

ראובן המשיך במקצוע היהלומים כל חייו ונחשב למומחה בתחומו.
עליזה אשתו גם היא רכשה את המקצוע וחלק מחייה חזרה לעסוק בו, אך רוב זמנה הקדישה לגידול וטיפוח ילדיה.
ואז השתנה אופי המקום, וראובן החליט לעזוב ולתת לילדיו רקע הולם יותר. וכך חזרה המשפחה לאזור המרכז והתמקמה בדירה שכורה בגבעתיים/רמת-גן ברחוב (מודיעין) בן-גוריון מס. 170 . ולאחר כמה שנים שוב עברה לדירה שכורה ברחוב לב הזהב לשנה, ואז סוף סוף רכשו דירה ברחוב הבילויים 46 בר"ג ובדירה זו נשארו עד יומם האחרון.

ראובן ועליזה גידלו יחדיו משפחה לתפארת, הם הנחילו לילדיהם ולנכדיהם ערכים של מסורת יהודית, של שייכות וגאווה,של אהבת הארץ יחד עם שורשי העבר, נאמנות ואחדות המשפחה. וכשהלכו לעולמם היו מוקפים בצאצאיהם הרבים .

חמשת ילדיהם כולם הקימו משפחות וחלקם זכו כבר לנכדים הקשרים ביניהם קרובים ואוהבים וכמו שתמיד אמר ראובן אביהם: תהיו ביחד "ענף אחד בודד קל לשבור, אך לא חבילה של ענפים".

ראובן נפטר בגיל 75 בטרם עת ממחלת לב , והוא חסר לנו מאד.

סרטון על ראובן ניסים